פסק-דין בתיק ת"א 2252-09-09

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב רשלנות בטיפול הרפואי שהעניק לו הנתבע לאחר נפילתו במהלך משחק כדורגל ביום 02.02.2001 (להלן: "התאונה").   

התובע יליד 1992, נפל ונפגע באפו במועד הנקוב לעיל.

לאחר התאונה נלקח התובע ע"י אמו ואחיו לטיפול רפואי בחדר המיון של הנתבע. התובע נבדק ונמצא כסובל מחתך עמוק בבסיס האף בין שתי הגבות ונמצאו שברי אבנים קטנות. נרשם בגיליון חדר המיון, כי דרך החתך נראתה עצם האף שבורה מעט, אולם בצילום מצוין שאין שבר באף. עוד נכתב בתעודת חדר המיון, כי נעשתה שטיפה וניקוי האבנים מהפצע והחתך נתפר. התובע שוחרר לביתו באותו יום עם המלצה להמשך טיפול אנטיביוטי ומעקב אצל רופא מטפל להוצאת התפרים.   

בכתב התביעה נטען, כי הנתבע התרשל בטיפול בתובע, בהיותו בן 10 שנים, לאחר שנחבל באפו בתאונה, וכתוצאה מרשלנות זו נגרמה לו נכות צמיתה באפו.

לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית מיום 08.07.2001 ערוכה וחתומה ע"י מומחה אא"ג, ד"ר סלים מזאוי, אשר העריך כי נכותו הצמיתה של התובע בגין הפגיעה באפו הינה בשיעור של 25%, לפי הפירוט הבא: 10% בגין צלקת באף עם שינוי צורתו לפי סעיף 75 (2) ב' לתקנות המל"ל ; 10% בגין הפרעה בנשימה דרך האף לפי סעיף מותאם 69 (1) ב' ו- 69 (2) לתקנות ו- 5% בגין איבוד חוש הריח והפרעה קשה בחוש הטעם לפח סעיף 69 (3) לתקנות.

התובע משתית את תביעתו על עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקנ"ז"). עוד פירט התובע עוולות לבר רפואית בתביעתו, כגון עוולות התקיפה, העדר הסכמה מדעת והפרת חובה חקוקה הקבועות בסעיפים 5, 13 ו- 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996.    

בכתב התביעה פירט התובע את טענותיו בדבר רשלנות הנתבע. במסגרת טענות אלה נטען, בין  היתר, כי הנתבע לא אבחן שבר באף שנגרם לתובע עקב התאונה אף שבצילום שבוצע לתובע ביום התאונה הראה שני קווי שבר בעצמות האף. עוד נטען בתביעה, כי התובע לא נבדק ע"י מומחה אא"ג לאחר התאונה.  

הנתבע התגונן מפני התובענה והכחיש, באופן גורף, הן את שאלת האחריות, הן שאלת הקשר הסיבתי בין הטיפול הרשלני הנטען לבין הנכות הצמיתה שנותרה אצל התובע, והן שאלת הנזק.  

עוד טען הנתבע, כי אין כל טענה בחוות דעת המומחה מטעם התובע, כי הנכות שנגרמה באפו של התובע הינה כתוצאה מהטיפול הרפואי שניתן לו. נטען, כי חוות דעת המומחה מטעם התובע קובעת באופן ברור וחד משמעי, כי הנכות שנגרמה באפו של התובע הינה תוצאה ישירה מן הפגיעה הראשונית בתאונה, ולא כתוצאה מהטיפול הרפואי שניתן לתובע ע"י צוות חדר המיון של בית החולים לאחר התאונה.   

הנתבע הוסיף וטען, כי דין התביעה להידחות גם מחמת קיומו של "השתק שיפוטי", שכן הגרסה שמעלה התובע בגדר התובענה דנן, ולפיה מלוא הנכות באפו נובעת מטיפול רפואי רשלני שניתן לו לאחר התאונה, עומדת בסתירה גמורה לגרסה שהעלה התובע בהליך קודם שהגיש לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת תאונות אישיות. שם טען, כי הנזק באפו, כמפורט בחוות הדעת של ד"ר מזאוי שהוגשה גם בתביעה הנוכחית, נגרם עקב התאונה מיום 02.02.2001. טענתו זו התקבלה בתביעתו הקודמת והתובע זכה בתגמולי ביטוח בסך של 36,000 ש"ח. לשיטת הנתבע, התובע מושתק כיום מלהתכחש לטענתו הקודמת ו/או מנוע כיום מלטעון טענה הפוכה במסגרת התביעה דנן.              יצוין בהקשר זה, כי הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת השתק שיפוטי, אך בהמשך שעה להמלצת בית המשפט, לפיה ייערך דיון בטענה זו במסגרת פסק הדין. 

הנתבע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה ע"י ד"ר י' דינינו אשר קבע, כי לתובע לא נותרה נכות  צמיתה באפו כתוצאה מהתאונה. עוד קבע ד"ר דינינו בחוות דעתו, כי ההפרעות אשר קיימות באפו של התובע (אשר אינן מקנות נכות צמיתה כאמור) קשורות במישרין לפגיעה הראשונית בתאונה ולא מהטיפול הבודד שקיבל התובע בחדר המיון של בית החולים ביום התאונה. בנוסף, ציין ד"ר דנינו כי לא הייתה התרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובע בחדר המיון לאחר התאונה וכי טיפול זה בוצע לפי הפרקטיקה המקובלת במקרים כגון דא. ד"ר דנינו הטעים, כי הואיל ולא אובחנה אצל התובע סטייה של האף או עצמות האף כתוצאה מהתאונה, לא היה צורך בביצוע רפוזיציה (שחזור) של האף וניתן היה להסתפק בטיפול השמרני שקיבל התובע בדמות של חיטוי ותפירה בלבד.        

התובע הגיש ראיותיו בתביעה והן כוללות תצהיר עדות ראשית מטעמו וחוות דעת רפואית.  

אף שהנתבע לא ביקש את חקירתו של המומחה מטעם התובע, העיד ד"ר מזאוי ברשות בית המשפט בחקירה ראשית שהוגבלה למתן התייחסותו לאמור בחוות הדעת של ד"ר דינינו מטעם הנתבע. בעקבות החקירה הראשית המשלימה נחקר ד"ר מזאוי ע"י ב"כ הנתבע בחקירה נגדית.  

אחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה, הואיל ואין בראיות התובע ביסוס לטענותיו שבכתב התביעה, לא מהפן העובדתי והן מהפן הרפואי שבהן, כפי שיפורט להלן. 

תקנות  127 ו-137 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מורות כי על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה ובית המשפט לא יזקק להוכחת עניין שברפואה מטעמו של בעל דין שלא עשה כך. 

בענייננו מדובר בתביעה לרשלנות רפואית ואשר מטבע הדברים הוכחת התביעה, לרבות האחריות, הקשר הסיבתי והנזק, מותנית בקיומה של חוות דעת רפואית מטעם התובע.

ברע"א 6098/92 זכאי נטלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (3) 651 נקבע כי :

"הוכחת רשלנות מצד המשיבות בנסיבות המקרה, מותנית בהגשת חוות דעת רפואיות בעניינים רפואיים - חוות דעת אשר יהיה בהן לבסס רשלנות כזו. חוות הדעת השנייה, אם תימצא מהימנה ומשכנעת, כוללת חוות דעת בעניינים שברפואה, שיש בהן לבסס טענת רשלנות כזו מצד המשיבות, ועל כן יש לה חשיבות לצורך הכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. ללא חוות דעת כזו, ייבצר מהמבקשת להוכיח את טענתה בדבר התרשלות רפואית מצד המשיבות או מי מהן" (הדגשה הוספה - ש.נ.). 

מכאן, שחוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ובהעדרה לא הניח התובע את התשתית הנאותה להוכיח תביעתו הן במישור החבות והן במישור הנזק.